קישור למאמר: https://www.kolhair.co.il/opinions-2/253190/
לב ירושלים מחשיך. בימין משה, טלביה, רחביה, שערי חסד ובכפר דוד דירות בשווי מיליונים עומדות סגורות רוב השנה. מגדלי היוקרה החדשים משווקים כמעט אך ורק לחו״ל, כשמתווכים מדווחים על רוב קונים זרים. ישנם אתרי פרויקטים שמשווקים רק באנגלית. הכסף אולי זורם פנימה, אך החיים נעלמים.
כך נוצר מרכז עיר עונתי: הרחובות שהיו פעם מלאים בילדים ובבתי-קפה שוקקים – שקטים כיום בין חגים. עסקים נסגרים מוקדם, בתי-ספר מצטמקים, והכלכלה המקומית מדלדלת.
לירושלים לא חסרים בניינים – חסרים תושבים. הבעיה אינה ייחודית לנו. ערים רבות בעולם כבר הבינו את המחיר החברתי והכלכלי של בעלות נעדרת. הלקח פשוט: דיור נועד קודם כול למגורים.
המדיניות שומרת על פתיחות לשוק העולמי – אך מגנה על הליבה העירונית כחיה ומאוישת.
כאשר דירה בירושלים מאוישת, היא הופכת למנוע כלכלי חי. משפחה ירושלמית ממוצעת תורמת כ-120,000 שקל בשנה בהוצאות מקומיות ובמיסים – כ-5,000,000-4,000,000 שקל לאורך חיי עבודה. כאשר הילדים נשארים בעיר, התרומה הבין-דורית מגיעה ל-20,000,000 שקל ויותר לכלכלה, לשירותים ולתרבות העירונית. לעומת זאת, דירה ריקה משלמת רק ארנונה – כ-8,000 אלף בשנה, או כ-400,000-300,000 שקל בעשרות שנים. כל דירה חשוכה משמעה אובדן של כ-20,000,000-15,000,000 שקל בערך כלכלי מצטבר לעיר. בהכפלה במאות דירות יוקרה ריקות מדובר בהפסד של מיליארדי שקלים בפעילות כלכלית, מקומות עבודה וחיי קהילה שלא מתקיימים.
כך ניתן ליישר את כוחות השוק עם מטרת החיים בעיר: יותר תושבים, יותר אור, יותר קהילה.
יהודי התפוצות אהבו תמיד את ירושלים וימשיכו לאהוב אותה. המטרה איננה לסגור את השערים, אלא להשאיר את העיר פתוחה – חיה ומאוכלסת, לא חלולה. ירושלים חיה היא אינטרס של כולם, כולל של בעלי הדירות מחו״ל. גם מבחינה כלכלית זו לא אידיאולוגיה אלא אחריות: דירה מאוישת מזינה את הכלכלה המקומית מדי יום; דירה ריקה מעלה מחירים ומכבידה על תקציב השירותים העירוניים.
עידוד חיים קבועים הוא מדיניות פיסקלית נבונה, לא סיסמה.
בערים רבות כבר יושמה מדיניות דומה. בירושלים, שבה הביקוש העולמי אדיר והקרקע מוגבלת, אין זמן להמתין. לראש העיר ולמועצה יש סמכות לקבוע קטגוריות ארנונה חדשות ולהכניס סעיפים של “תושבים תחילה” במכרזי רמ"י – בלי חקיקה חדשה, רק עם רצון פוליטי.
כוחה של ירושלים תמיד היה באנשים שלה, לא בערך הנדל״ן שלה. כל חלון מואר הוא משפחה, ילד בבית-ספר, קול בבית-כנסת ועסק מקומי שחי. הגבלת בעלות נעדרת איננה סגירת דלתות – זו הזמנה לחיים. אם אנחנו רוצים שירושלים תישאר עיר של אור ולא רק של נדל״ן, הגיע הזמן לשים את התושבים במרכז – ולהחזיר את האור הביתה.